פסק-דין בתיק ע"פ 10332/03

המשנה לנשיא (בדימ') ת' אור:

1.        המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), אותה ביצע בנהיגתו ברכב. העונש שהוטל עליו הוא 6 שנות מאסר, מהן 18 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, כשהתנאי הוא שהמערער לא ינהג ברכב בתקופה בה נפסל מלהחזיק רשיון. כן נפסל המערער מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 10 שנים. ערעור המערער הוא על הרשעתו בדין, ולחילופין על העונש שהוטל עליו.

2.        ביום 7.12.01 אירעה בצומת ממרא תאונת דרכים, בה התנגשו זה בזה שני כלי רכב - רכב סיטרואן מסחרי שהיה נהוג על ידי המערער (להלן: המסחרית), ורכב פרטי מסוג פורד (להלן: הפרטית) שהיה נהוג על ידי עובד פדאל, צעיר בן 23 שנים בעת התרחשות התאונה, אשר נהרג בעקבותיה (להלן: המנוח).

           צומת ממרא הינו צומת T בכביש 60, אליו מוביל כביש דו-סיטרי, בעל נתיב אחד בכל כיוון. בסמוך לצומת מתרחב הכביש, כדי הוספת נתיב, ומאפשר פניה שמאלה לגבעת החרסינה. במקום אין שילוט המחייב עצירה גמורה, אך על הפונים שמאלה לכבד את זכות הקדימה של כלי הרכב הנוסעים בנתיב הנגדי. במקרה שלפנינו, הפרטית נסעה מכיוון ירושלים, בעוד שהמערער במסחרית נסע בנתיב הנגדי והתכוון לפנות שמאלה כדי להכנס לגבעת החרסינה.

3.        עיקרי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי החשובות לעניין, הם כדלקמן:

           א.      ההתנגשות בין המסחרית לפרטית אירעה לאחר שהמסחרית החלה בביצוע הפניה שמאלה, נכנסה לצומת וחסמה את חלק מנתיב הנסיעה של הפרטית. בכך לא כיבד המערער את זכות הקדימה של הפרטית, אשר הגיעה למקום בנתיב הנסיעה הנגדי; ב. בעת התאונה היה אור יום, הראות היתה טובה וניתן היה להבחין ברכב המתקרב בנתיב הנגדי ממרחק רב; ג. עובר לתאונה דיבר המערער בטלפון סלולרי באמצעות דיבורית. בית המשפט גם קיבל את גירסתו המאוחרת של המערער, כי עובר לתאונה נפל נשק מסוג עוזי אשר היה מונח על המושב שלידו, והמערער התכופף, אינסטינקטיבית, להרימו; ד. מהירות הנסיעה של הפרטית עובר לתאונה היתה של כ-140 קמ"ש, בעוד שמהירות הנסיעה המותרת בכביש בו נסע מוגבלת ל-60 קמ"ש בלבד.

4.        על רקע העובדות כאמור, קבע בית המשפט המחוזי שהוכחה עבירת ההריגה. בית המשפט המחוזי קבע, כי הסטיה של המערער עם המסחרית לשמאל וכניסתו למסלול נסיעת הפרטית של המנוח, היוו נהיגה רשלנית והוכח הקשר הסיבתי בין רשלנות המערער בנהיגה לבין התאונה. בית המשפט גם קבע, שהוכח קיומה של המחשבה הפלילית הנדרשת בעבירת הריגה אצל המערער. בהקשר זה הדגיש בית המשפט את הכרותו של המערער את הצומת בו ארעה התאונה, וכן שהוא ידע שעליו ליתן זכות קדימה. עוד קבע בית המשפט המחוזי, שהיתה למערער ידיעה בדבר הסיכון של קטילת חיי אדם הכרוכה באופן נהיגתו עובר לתאונה. מסקנתו של בית המשפט היתה שהוכחה מודעות המערער לסיכון שבנהיגתו, וכן שהוכחה נטילת סיכון בלתי סביר על ידו. בלשון בית המשפט: "השתלבותן זו בזו של ידיעת תנאי הדרך, הכרה בטיב הסיכון ונכונות להיכנס אל הצומת, מגבשת את יסודות העבירה".

5.        את עיקר טענותיו מיקד בא כוח המערער בניסיון לקעקע את העובדות כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, ובעיקר את קביעתו שהמסחרית בצעה את הסטיה שמאלה לתוך הצומת וכי בכך חסמה חלק מן הצומת מהפרטית בה נהג המנוח. בעניין זה ביקש המערער להתערב בקביעות בדבר מהימנות העדים, וביקש לשכנע כי קיימים נתונים אובייקטיביים הסותרים את מסקנותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי.

           דינן של כל הטענות של בא כוח המערער בעניין זה להידחות. כל אלה הועלו כבר בבית המשפט המחוזי, ובית המשפט דן בהן לפרטיהן ובהנמקה בהירה ומשכנעת דחה אותן.

           טענתו החילופית של בא כוח המערער היא, שלא הוכחה עבירת ההריגה, אלא עבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, שכן לא הוכח קיומה של המחשבה הפלילית הנדרשת לצורך השתכללות עבירת הריגה. טענה זו יש בה ממש. לדעתי, אין לקבוע, ולו מחמת הספק, כי התקיימה אצל המערער המחשבה הפלילית הנדרשת.

6.        המחשבה הפלילית הנטענת להוכחת עבירת ההריגה בענייננו הנה פזיזות, בהתאם לסעיף 20(א)(2) לחוק העונשין. זו יכולה להתבטא באדישות או בקלות דעת, אך בכל מקרה היא מחייבת קיומה של מודעות לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית (ע"פ 11/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 145). הוכחת המודעות הצפונה בנפשו של הנאשם אינה קלה. ללא הודאה מצד הנאשם בקיום המחשבה הפלילית, נדרשות, בדרך כלל, ראיות חיצוניות להוכחתה. לעיתים, על הפוסקים להעזר בחזקות עובדתיות המקימות חזקה בדבר קיומה של המודעות האמורה. כשחזקה עובדתית כזו אינה נסתרת, וכאשר כלל נסיבות המקרה אינן מביאות לספק בדבר התאמתה של החזקה להוות תשתית למסקנה, ניתן לסמוך עליה כראיה למודעות הנדרשת שקננה אצל הנאשם.

           חזקה כזו הוכרה, למשל, במקרים בהם התרחשה תאונה קטלנית בה נהרג הולך רגל עקב התעלמות הנהג ממנו כשהלך במעבר החציה. כשהנסיבות לימדו שהיה על הנהג לדעת כי קיים מעבר חציה ועל כך שצפויים להימצא בו הולכי רגל - הוסקה מודעות שלו לעובדות אלה (ראו, למשל, ע"פ 8827/01 ישראל שטרייזנט נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2) 3631; ע"פ 3158/00 אהוד מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80; דנ"פ 3285/98 חג'אזי יאסר נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3) 1577). היא הוסקה גם במקרה בו נגרמה התאונה הקטלנית עקב נהיגה במהירות מופרזת, תוך עקיפת כלי רכב, במורד כביש מפותל (ראו ע"פ 6131/01 מדינת ישראל נ' בעז פרבשטיין, פ"ד נו(2) 24), או במקרים בהם נגרמה תאונה קטלנית עקב נהיגה במצב שכרות (ראו ע"פ 5002/94 ירמיהו בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 151).

7.        בענייננו, קטע הכביש הנדון היה מוכר למערער. לטענת המדינה, הוא גם היה בודאי מודע לכך שאי מתן זכות קדימה יש עמו סיכון של התנגשות כלי רכב, על כל הסיכונים הכרוכים בכך. אך בנסיבות המקרה שבפנינו, לא נדרשת הכרעה בשאלה אם סיכון כזה אינו אחד מאותם הסיכונים אשר נהג יודע עליהם, ואם הוא נוהג ברכבו בהתעלם מהם קמה חזקה עובדתית בדבר מודעותו לסיכון ונכונותו לקחת על עצמו את הסיכון. טעם הדבר הוא, שקיימות בענייננו נסיבות מיוחדות המעלות ספק בדבר קיום המודעות בה עסקינן אצל המערער, אשר יש בהן לערער את החזקה העובדתית האמורה, אפילו אם היינו מסתמכים עליה.

8.        בית המשפט המחוזי, כשדן בשאלת קיומה של רשלנות מצד המערער, יצא מהנחה שאין זה ברור אם קודם סטיית המערער עם המסחרית וכניסתו לצומת, לא הסתכל כלל לכיוון ממנו באה הפרטית, או שהסתכל לאותו כיוון ועקב רשלנותו לא הבחין ברכב המתקרב, על אף שיכול היה להבחין בו (פיסקה 37 לפסק הדין). אי היכולת לקבוע עובדה בעניין זה, נבעה מכך שהמערער עצמו לא יכול היה לזכור אם ראה את הפרטית קודם התאונה. על רקע נתון זה, אין לשלול שהמערער הסתכל לעבר הכיוון ממנו הגיעה הפרטית, קודם סטייתו עם רכבו לשמאל.

           לכך יש לצרף נתון נוסף, אשר לא ניתן לו המשקל הראוי על ידי בית המשפט המחוזי. כוונתי למהירות נסיעת הפרטית. המהירות בה נסעה הפרטית חרגה בצורה קיצונית מן המותר באותו כביש - 140 קמ"ש במקום המכסימום המותר של 60 קמ"ש. במקום כ-17 מ' בשניה על פי המהירות האחרונה, נסעה הפרטית בפועל כ-39 מ' לשניה. היא עברה מרחק פי 2-1/3 מאשר המהירות המותרת בו.

           התמונה העולה מכלל הנסיבות היא, שאין לשלול את השתלשלות האירועים הבאה: בהתקרבו לצומת, וקודם הסטיה לשמאל, הסתכל המערער לכיוון ממנו באה הפרטית. זו היתה אותה עת במרחק רב יחסית מהצומת אשר אפשר, להערכתו, את הסטיה לשמאל בבטחה, בהתחשב במהירות הצפויה של נסיעת רכב באותו מקום, ואף במהירות העולה במידה מסויימת על המותר. אכן, הנני סבור, שהמהירות המופלגת בה נהג המנוח ברכבו יש בה לשנות את התמונה, במובן זה שעל אף שהמערער הסתכל לעבר הפרטית המתקרבת והבחין בה, יתכן מאוד שבשל הנסיבות המיוחדות, לא נוצרה אצלו מודעות לסיכון שבסטיה עם רכבו לשמאל לתוך הצומת.

           בענייננו קיים נתון נוסף אותו צריך להזכיר, והוא נפילת כלי הנשק מהמושב ליד הנהג ארצה. המדובר בנשק שהוחזק על ידי המשיב על המושב לידו למקרה שיווצר צורך להשתמש בו. נפילה זו הביאה לתנועה אינסטינקטיבית מצד המערער, אשר התכופף להרימו. אין ראיה על פיה נוכל לקבוע כי תנועה אינסטינקטיבית זו גרמה לשינוי כלשהו בכיוון או במהירות נסיעת המסחרית עובר לתאונה. בנסיבות אלה, ואפילו היתה ההתכופפות לצורך הרמת הנשק נגועה ברשלנות, אין בכך לשנות לעניין קיום המודעות אצל המערער. הנחתנו היא, כי באותו שלב הערכתו של המערער היתה שניתן לבצע את הכניסה לצומת ללא סיכון, וההתכופפות לצורך הרמת הנשק לא שינתה לעניין מודעותו בעת מעשה לסיכון שהוא נוטל על עצמו, ולפחות ספק קיים בעניין זה.

9.        כזכור, בית המשפט המחוזי נימק את עמדתו בדבר קיומה של המחשבה הפלילית, על הכרותו המוקדמת של המערער את הצומת בו היתה התאונה ועל ידיעתו את הצורך ליתן בו זכות קדימה. בית המשפט גם ראה לנכון לצטט, כראיה לכך שהמערער היה מודע לטיב הסיכון בכניסתו לצומת, קטע מחקירתו של המערער. וזה הקטע המצוטט:

"ש. אתה יודע כנהג, ובמיוחד כמי שמכיר את הצומת, שפניה שמאלה פזיזה שאתה לא נותן זכות קדימה לרכב שבא ממול יכולה להביא לתאונה קטלנית שמישהו יהרג בה, אתה יודע את זה כנהג? זה נכון?